אנחנו גדלים עם מילים שמלוות אותנו שנים ארוכות.
“אל תבכה”, “תתחשל”, “תסתדר לבד” – משפטים קצרים, שנאמרו אולי מתוך דאגה או כוונה טובה, אבל נצרבו עמוק והפכו לקולות הפנימיים שלנו.
אני פוגשת את זה כמעט בכל סדנה: הורה או מורה מספרים על משפט ישן מהילדות, והעיניים שלהם מתמלאות דמעות. כי המילים האלה לא נעלמות – הן ממשיכות להדהד. הן מתגנבות אלינו ברגעי חולשה, משפיעות על הדרך שבה אנחנו מגיבים לילדים שלנו, ומכתיבות לנו איך מותר לנו להרגיש.
מילים שעוברות מדור לדור
פסיכולוגיה משפחתית מתארת את התופעה כ"דפוסים בין־דוריים": הרגלים, אמונות ומשפטים שעוברים ממש כמו ירושה רגשית.
הורה שגדל בבית שבו לא דיברו על רגשות, מעביר הלאה לילדיו את אותה שתיקה.
הורה ששמע בילדותו ביקורת מתמדת, ימצא את עצמו נלחם מול קול פנימי מבקר – ולעיתים גם מול ביקורת שהוא עצמו מעביר לילדיו, בלי לשים לב.
במחקר ארוך טווח של אוניברסיטת הרווארד (Vaillant, 2012) נמצא כי דפוסי תקשורת שנבנו בילדות משפיעים לא רק על מערכות היחסים בבגרות – אלא גם על הבריאות הנפשית והפיזית לאורך עשרות שנים.
מה אומר המחקר?
-
דניאל גולמן (1995), מחבר הספר “אינטליגנציה רגשית”, הראה שהיכולת שלנו לזהות רגשות אצל עצמנו ואצל אחרים מושפעת מאוד מהשפה הרגשית שהייתה בבית שבו גדלנו.
-
פרופ’ ברברה פרדריקסון (2011), חוקרת פסיכולוגיה חיובית, מצאה שמילים חיוביות ורגעי חיבור קצרים מגבירים את החוסן הנפשי שלנו ומשפיעים על הדרך שבה אנחנו מתמודדים עם קושי.
-
מחקר הרווארד על אושר (Vaillant, 2012) הדגיש כי איכות מערכות היחסים שלנו – שנבנית הרבה פעמים דרך השפה והמסרים מהילדות – היא הגורם המרכזי לאושר ולבריאות ארוכת טווח.
כלומר: המילים שאנחנו שומעים בילדות הופכות להיות הקולות שמעצבים את חיינו.
איך זה עובד?
-
המשפט נאמר בקול: “אל תבכה.”
-
הילד מפנים את המסר: “אסור לי להראות חולשה.”
-
המסר הופך לקול פנימי: “אני חייב להיות חזק.”
-
הקול הפנימי הופך לדפוס: הימנעות מהבעת רגש, ריחוק בקשרים, קושי לבקש עזרה.
וכך, בלי לשים לב – משפט אחד קטן מלווה אותנו לאורך שנים, וממשיך לנהל אותנו גם כבוגרים.
איך משחררים דפוסים בין־דוריים?
הצעד הראשון הוא מודעות. ברגע שאני מצליח/ה לזהות את המשפט – אני יכולה להתחיל לבחור אחרת.
כמה כלים פשוטים:
-
כתיבה: קחו דף וכתבו את המשפט שאתם שומעים שוב ושוב בראש. רק לנסח אותו – כבר משחרר כוח.
-
שיחה: אמרו בקול רם: “זה דפוס שעבר אליי – אבל זה לא באמת שלי.”
-
שאלה: שאלו את עצמכם – “האם זה עוזר לי היום, או שזה רק מקשה עליי?”
כשהדפוס מקבל שם – הוא מפסיק להיות שקוף, ומתחיל להיות משהו שאני יכולה לבחור לשנות.
באחת הסדנאות האחרונות, מורה סיפרה לי:
“כל פעם שאני מתעצבנת בכיתה, אני שומעת את אמא שלי צועקת עליי בילדות. זה גורם לי להרים את הקול, גם כשאני לא רוצה.”
כשהיא הצליחה לזהות את הדפוס הזה, היא מצאה דרך אחרת להגיב: לעצור, לנשום, ולדבר בקול רגוע.
אחרי כמה שבועות היא סיפרה: “הכיתה השתנתה. הילדים מגיבים אחרת, כי אני כבר לא חוזרת אוטומטית על מה ששמעתי בבית.”
המילים שאנחנו אומרים לילדים שלנו היום – הן יהיו הקולות הפנימיים שלהם מחר.
אנחנו יכולים לבחור להעביר הלאה שתיקה, ביקורת ופחד.
ואנחנו יכולים לבחור להעביר הלאה שפה של חום, אמון ואהבה.
שאלה אליכם:
איזה משפט מילדותכם עדיין מהדהד אצלכם בפנים – ואיזה משפט חדש הייתם רוצים להעניק לילדים שלכם במקום?