האם הפרדה רגשית נחוצה בשביל שנצליח לעזור לילדינו להתמודד עם קשיים ואתגרים
התשובה על כך היא חד משמעית: כן
בואו נחזור שנייה אחורה. מה הכוונה בהפרדה רגשית? כשאנו רואים את הילדים שלנו במצוקה, כשהם בוכים, נסערים, כואבים – אנחנו לוקחים ישר את הכל אלינו. כאילו אנחנו כואבים עכשיו, כאילו אנחנו עכשיו במצוקה.
"מה זאת אומרת? הוא הילד שלי. ברור שאני נסערת ביחד אתו" – אומרות לי לא מעט אימהות. זה כמובן טבעי שהכאב של הילדים והמצוקה שלהם תעורר בנו משהו, תיגע בנו.
יחד עם זאת, האם עצרתם פעם לחשוב שאולי הכאב שלהם מעורר אצלנו, באופן לא מודע, טריגר כזה או אחר של זיכרון ילדות שלנו, או קושי שפעם היה לנו שם? ואז אנו מרגישים שאנחנו עוברים מחדש את הסיפור שלנו, בזמן שזה הילד הוא שעובר את זה.
כשאנו עמוק מדי מעורבים בתוך הסיפור של הילד שלנו, ועושים אותו שלנו, אנו לא באמת יכולים לראות אותו ולעזור לו. הפרדה רגשית מודעת בין מה ששלי לשלו, תסייע לנו לראות את התמונה הגדולה, להתמקד במה שחשוב. להיות אמפתיים ורגישים כמובן, אך גם לחשוב בצורה בהירה על הדרכים השונות שניתן לסייע לו עפ"י דרכו.
מתחברים? שתפו אותי בתגובות אם אתם מצליחים לעשות את זה, או מבינים למה זה כה חשוב.
